טיסה נעימה

אז החלטנו לקחת את עצמנו לסופ"ש ארוך בלונדון, קרן אחרי 4 ימים בגיברלטר, ואני אחרי 3 ימים בנתניה 🙂
אז איך נגיע ללונדון ?
ברגל – אין מצב, רחוק, גם ברכב נראה לי בעייתי, רק על רקע עדתי כמובן.
לשחות נורא מעייף והרבה זמן במי מלח לא בריא לעור – אז לקחנו טיסה עם כל שאר עם ישראל עם גווניו המלאים.
מי לא מכיר את החוויה "הנעימה" הזו ?

400 איש נדחסים לצינור מתכת מפליא שמעיף אותנו לכל מקום שרק נחפוץ, כמעט משוכלל כמו מקל העץ של גבי ודבי.
החוויה מתחילה בנמל התעופה.
לא יודע למה, תמיד כשאאני מגיע לבידוק הבטחוני, לוקחים אותי הצידה, מתחילים לשאול את השאלות הסטנדרטיות, ואז משחררים אותי לדרכי,
עוקף את התור מבלי לעבור את השיקוף וכל הקישקוש הזה – כנראה משהו בפנים.
אז אחרי שעברתי את הבידוק בהצלחה, וקיבלתי את כרטיס העליה למטוס, ניגשתי אל ביקורת הדרכונים.
כמה טוב היה להשתמש בכרטיס האלקטרוני דמאפשר זיהוי ביומטרי – 10 שניות בלי תור, ואני משוחרר לדרכי.
האמת, שבגלל שזה היה כל כך מהיר, לא כ"כ הבנתי מה אני אמור לעשות עכשיו ? פשוט לחולף על פניה של השוטרת המנומנמת בתא הדיפלומטים ולהמשיך הלאה.
פחדתי לשאול, שמא השאלה שלי תעורר חשד ואמצא את עצמי במרתף אפל תחת מנורת חקירות – אז המשכתי שיר – מה שיהיה יהיה – ומה שהיה זה… כלום
הסתכלה עלי (המנומנמת מהדרכונים) בחצי עין וחזרה לישון – ממש תרנגולת.
וכך מצאתי את עצמי, שעה וחצי לפני העליה למטוס בארץ הנחשקת של רותי -הדיוטי.
הסתובבתי בשיעמום מוחץ בין החנויות. מה כבר יש פה ? הרי הכל הן חנויות רשת שיש בארץ, והמחיר לא אטרקטיבי בעליל.
עצם זה שמורידים מע"מ לא בהכרח שלא מעלים את מחיר המוצר הבסיס – בסופו של דבר הדיוטי הוא בדיוק כמו קניון מול הים באילת, רק בלי הפרחות בבגדי ים והערסים בכפכפים.
(או שלפחות כאן הם מוסווים).
לבסוף התיישבתי והמתנתי בסבלנות לעליה למטוס, בכל זאת בשביל זה אני כאן.
השעה המיוחלת הגיעה, והכרוז הודיע – המטוס הניע, אפשר להגיע, ל-Gate…
אז הגעתי.
תור ארוך השתרך לפני השער, בעוד ששני דיילי קרקע מנסים להסביר שהעליה למטוס היא תחילה למחלקת עסקים בלבד, ורק לאחר מכן למחלקת תיירים.
לפי התור אפשר היה לחשוב ש80% מהמקומות בטיסה הם מחלקת עסקים – אז זהו, שלא.
עם ישראל אוהב לעמוד בתור, זה נותן לו סיבה אחרי זה להתלונן, אחרת על מה ידברו ?
אט אט נדחסו כל הקופים בתור למטוס ואני משתרך מאחור – גם ככה הפקרתי כמה זוזים על מנת להבטיח לי מקום יחסית מועדף בטיסה, אז מה יש לי למהר ?
וכאן הגענו לחלק האהוב עלי, אנשים.
אני אוהב אנשים, אבל מרחוק – קשה לי להיו איתם בקרבה רבה, אולי כי אני מפחד להידבק מהטיפשות שלהם.
הרי מטוס הוא מקום למחקר אנטרופולוגי מושלם.
אנחנו יכולים לראות כאן את עם ישראל על שלל גווניו.
יש לנו כאן הכל מהכל.
יש את אלה שמההגדרה של תיק יד עד 8 קילו מבינים שאפשר להביא 8 תיקים במשקל של קילו אחד, ואחרי זה מתפלאים למה אין מקום בתאים.
יש את אלה, שמרגע שכף רגלם דרכה במטוס, באמת כף רגלם צריך לדרוך במטוס – חולצים נעלים, גרביים ומתחילים להסתובב במטוס כאילו היו שדרות רוטשילד, ויותר מכך, נועצים מבט
ביושבים סביבם כאילו היו חוקרי מס הכנסה.
והכי אהובים, הם המוזרים, אלה שאתה רואה על פניהם מראש – שיש לנו כאן סיפור מעניין שעוד לא נחשף.
וכמובן שגם לנו היה אחד כזה – נקרא לו סטיב, על שם סטיבן סגל.
הבחור, לקראת גיל ה-50, בעל תווי פנים מזרחיים (מזרח אסיה, לא צנע), עם שיער חלק ארוך אסוף לקוקו, הסתובב (עם נעלים) במטוס עם מבט חוקר, אפילו חצי לא שפוי.
שעה אחרי ההמראה, הבחור ניגש למטבחון וביקש כוס קפה.
לא ברור מה היו דין הדברים עם הדיילת החביבה, אבל משום מה הוא קצת התעצבן והתחיל להטיף לה – נראה לי מוזר המראה שהוא מטיף לה וכל מה שאני שומע זה "במטוס סילון, בשיחה מקרית, רק עם דיילת וענן…" – אההה נכון אני עם אוזניות….
תמה לה אפיזודת הקפה, וחצי שעה לאחר מכן, עת הצוות התכונן להגיש את ארוחת הצהריים המלכותית, ניגש ידידנו למטבח, וגנב לו 2 פיתות שזה עתה יצאו מהחימום, ובניגוד למעשה גנבים אשר מבצעים את זמם וישר בורחים וזירת הפשע, עמד לו סטיב, לעס לאיטו את הפיתות, תוך כדי הסתרה חלקית של השלל בכף היד (פיתות קטנות 🙂 ).
עברו להם שוב שעתיים, הטיסה עברה לה עד כה בנעימים, כשלפתע מגיח ידידינו סטיב, בריצה אל עבר דלך היציאה בסמוך אליה ישבתי, ונשען על הדלת, הביט החוצה מהחלון והחל לקרוא בקול קולות : "OMG – Look, this is venice!"
תגיד, אתה אדיוט ? שוקר חשמלי – זה מה שמגיע לאידיוט כזה ? לא ראית את ונציה מהאויר אף פעם ? פתח גוגל.

בקיצור – טיסה נעימה


כתיבת תגובה