מלכודת זבובים

מלכודת זבובים

אין כמו BBQ טוב לשבת בצהריים, כדי להכניס אותי למוד כתיבה, חצי משועשע, חצי מנומנם.
ואם כבר BBQ, אז אי אפשר בלי זבובים, ואם כבר כתיבה בבלוג, אז על ילדים.
מכאן שילדים, הם כמו זבובים – רק מעט יותר מעצבנים.
לפעמים, אני מרגיש כמו גוש חרא, פשוט כי הם לא מפסיקים להיצמד.
מה ביקשתי כבר בשבת בבוקר ? קצת שקט, אני אפילו לא קטנוני, ולא חייב שיבוא בקופסא.

למה הכל חייב להיות דרמטי ?  תובעני ? קולני ? בכייני ? ומהול בנוזל כלשהו ?!?
כל מי שעשה מילואים יודע, שתמיד קיים הרגע הזה, בו אתה שוכב בשיא החום באוהל, בריזה עצלה עושה טובה וכאילו מקררת, אתה עוצם עיניים, מדמיין שלא חם לך ואז – בדיוק כשאתה מתחיל להרדם, הוא מגיע אותו זבוב סייר המחפש טרף קל.
בהתחלה אתה מתעלם, כאילו לא מרגיש איך הוא מטייל לך על כל נקודה רגישה אפשרית – אוזן, פה, עין – הוא לא שם, זה רק במחשבות.
פתאום מופיע עוד אחד, ועוד אחד – ומכאן מתפתח קרב עיקש וחסר כל סיכוי – להעיף את הסוררים המטרידים כשמנגד ניצבת מטרה אחת – לנמנם בשקט.
ככה זה גם עם ילדים. לא משנה באיזו מטלה, משימה או פעולה תבחר לעשות – הם תוקפים בדיוק כמו הזבובים.
בהתחלה אחד – ואח"כ, אחרי שהוא מאותת לאחור לכוחות שבעמדות התקפה, כל השאר.
תנסה לבשל ארוחת ערב, פתאום יצוץ ילד חייכן ומתחנף – "אני רוצה בצל" הוא מצביע על הבצל החתוך לסלט.
אם רק תעשה את הטעות, ותיתן חתיכה, תחשוב שקנית את עולמו.
הוא ירוץ בצהלה מן המטבח ואתה תחשוב שהנה השקט חזר.

טעות! אותו עלץ חוזר עם כיסא, ונעמד לידך, ומעתה, הוא משגיח הכשרות של ארוחת הערב – על הכל הוא מתחקר, שואל, מבקש לטעום.
ואם לרגע תתנחם בזה שהוא ממש חמוד ולא באמת מפריע – יגיח חיל הפרשים חמושים בכיסאות ויתקפו מכל עבר – והנה, לך תכין ארוחת ערב.
אבל זו לא האפיזודה היחידה, אלא אחת יחידה מני רבות.

זה קורה, כשמקפלים כביסה, כשמתקלחים, כשהולכים לזרוק את הזבל, ואפילו לחרבן!

תמיד נכנס ליצן החצר ותמחיל לבדר אותך – "הנה נייר טואלט", "הנה סבון", "הנה מגבת".
אח"כ שלב השאלות : "מה אתה עושה ?", "אתה אוהב אותי ?!?" – לא, לא כרגע!


כתיבת תגובה