יריעה ארוכה…

היות ולא כתבתי הרבה זמן, היריעה ארוכה (אבל מכילה)….

היום היינו עם הכנופיה אצל חנן (ד"ר).
אלון בגלל הקירור שקיבל בתה"ש… סה"כ הגוזליל בסיידר, יש לו קצת איוושה בלב אבל לא משהו חריג, יכול מאוד להיות בגלל הקירור.
נוגה בגלל הקריז – עדיין הערבים מאוד מאוד מאתגרים.
היא נכנסת להתקפי בכי וצרחות בלתי נשלטים – שעה שעתיים בכיף… מה שמרגיע אותה זה ה-DVD של אלטון ג'ון בפול ווליום – לפחות תהיה מוזיקלית (או חירשת).
מה שמדהים הוא שבמהלך הלילה והבוקר היא יכולה להיות נסיכה אמיתית, חייכנית וביישנית אבל רגועה – רק בערב – קרחנה.
איתי בגלל הקנאה – חשדנו אבל לא היינו בטוחים ובגלל זה לקחנו גם אותו לד"ר – יש לו בקע… חבל שלא סגרנו את הפינה כבר בסופ"ש הקודם.
כנראה שנבלה שוב בתה"ש לשיפוץ צנרת…

השבוע גיליתי שזמן הוא דבר מאוד מתעתע.
סתומרת לא שלא ידעתי, אבל הפעם באופן שונה בגלל הילדים.
באחד הערבים, אחרי שכולם נרדמו נשפכתי מול הטלויזיה ו ב-21:30 עברתי למיטה.
התעוררנו לקול צרחות רעב… היות והנוער מתעורר בסביבות 4-5לפנות בוקר לאכול בתוך תוכי אמרתי סאאאעמק, כבר בוקר…. יאללה לעבודה.
קמתיף לקחתי את הצורח התורן, ניגשתי למקרר, הוצאתי בקבוק, הכנסתי למחמם, זרק 10 CC מים למחמם וללחוץ על הכפתור.
ניגשתי לשידה, החלפת חיתול זריזה, ניגשתי למחמם, לפני שציפצף כבר שלפתי את הבקרבוק המיוזעי, ניגבתי במגבת ודחפתי לפה הצורח… שקט.
התיישבתי על הספה… והתחלתי לנקר…. לפתע… קלטתי משהו שהיה ברקע….
השעון שעל המממיר – 23:03… ווווהווווו…. ישנתי רק שעה וחצי, איזה כיף… עוד כל הלילה לפני…. לא היה דבר שיכול לבאס אותי באותו הרגע…

אז זהו העדכון עד עכשיו….

ל"ג בעומר שמייח

האינתיפאדה השלישית

שלושה ילדים קטנים בבית זה כמו אינתיפאדה.
לרוב בבית שורר שקט מתוח, שברירי. ואז פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין. צווחה פתאומית מאחת ה"שכונות" מבעירה את השטח.
ההורים במקרה הזה מתפקדים על תקן צה"ל / שב"כ.
ראשית צריך להרגיע את השטח ולבודד את הגורמים המתסיסים.
מכניסים את המתפרע לחדר וסוגרים את הדלת בתקווה שקירות הגבס מעמעמים את קולות ההסתה של האימאם מהמסגד התורן.
במידה והיתה הצלחה לבודד את הגורם המתסיס… השטח נרגע ואפשר להסיר את העוצר.

לעיתים עם עבודת מודיעין טובה אפשר לאתר מתסיסים עם קקי בחיתול שמתבשלים בתוך עצמם עם כוונות להתפרעות.
טיפול ממוקד במתפרעים אלה ע"י אמבטיה חמימה וחיתול טרי יכולה לקנות לך עוד כמה שעות שקט טובות – או שלא.
כשנותנים למתפרע אצבע… הוא רוצה את כל הבקבוק 😉

לפעמים אנחנו מצליחים להרגיע אותם רק אחרי שמכניסים אותם לניידת ופותחים בנסיעה פרועה הלוך ושוב במסדרון, משתדלים לא לדרוס כלב טועה…

כולנו תקווה שנגיע בסופה של הדרך להסכם שלום שיאפשר לשני הצדדים לישון לילה שלם בלי הפרעות.

כל אחד והסיפור שלו…

3 גוזלים נכנסו הביתה, שלושה שובבים.
מדהים איך לכל אחד, כבר ב-2 קילו וגרם בקושי שיש עליהם יש אישיות משלו.
כבר בפגיה, בביקור הראשון שלנו שם אמרו לנו "תשמעו… לתינוקת יש ריאות – שתהיה בריאה!".
נוגה אכן צווחנית לא קטנה. קשה מאוד לרצות אותה.
נכון שיש גזים וכואבת הבטן וכו וכו, אבל דחיל רבאק… למה לצרוח, כבר הרמתי אותך על הכתף, מה עשה לך עור התוף שלי ?
ואין מה לעשות – חייבים להחליף חיתול… (חבל באמת שאין אפשרות לעשות עליו קליק ימני עם העכבר ולבחור באפשרות רוקן חיתול).
לא הגיוני שברגע שהגוזלית מונחת על השידה המושקעת שזהבה ארגנה בקפידה עם כל הציוד הנדרש, נוגה תתחיל לצווח… בכל זאת 2 בלילה ויש אנשים שישנים בבית.

להבדיל מנוג, איתי ואלון נוחים הרבה יותר.
יותר נוח וקל להחליף להם למרות שעדיין יש התנגדות קלה באיזור בשוקיים, וכל זאת כמובן אם הספקת להחליף בזמן ולא נפתחה ההצגה במזרקה של יעקב אגם.
למזלי, וכן שמעתי סיפורים – עלי עוד לא השתינו. השתינו על עצמם, על הבגדים, עלי עוד לא – אני מניח שגם זה יגיע – אבל כשזה של הגוזל שלך – למי איכפת.

גם באוכל הם שונים מאוד.
נוגה לא יכולה להתאפק שניה ורוצה לאכול עכשיו!.
היא גם אוכלת בקצב מסחרר, כמוני… לא נרדמת ושואבת את הבקבוק תוך דקות ספורות. אין זמן לבזבז… כמובן שאחרי זה בא הקרחצן של הגזים והקושי להרדם אבל אחרי רבע שעה של בכי היא נופלת שדודה.
איתי אוכל בסבבה שלו… לפעמים מנקר… ואז ניעור קל או סיבוב של הבקבוק מחזיר אותו לתלם.
אלון זה סיפור אחר לגמרי. אלון דומה לסבתא רחלי (מי שלא מכיר סבתא רחלי היא אמא של אודי, אבא שלי ז"ל).
סבתא רחלי יכולה לסיים את המרק בארוחת סדר פסח כששאר הסובבים אותה נמצאים כבר ב"שנים עשר מי יודע….."
לבחור יש זמן. הוא לוגם קצת ומנמנם. לפעמים אין אפשר להעיר אותו ויהיה מה.
לא עוזרים גירודי לחיים, משחקים באף וכפות הרגליים – הבחור ישן!

טוב…
כבר 01:27, 3 דקות לסבב האכלה הבא…
לילה מנוחה 🙂

איך זה יכול להיות ש…?

היום חבר אמר לי שאני לעולם לא אהיה דובב יותר.
מעכשיו אני "אבא של נוגה, איתי ואלון…" (ביחד או לחוד).
והאמת שלא חשבתי על זה… עדיין

אמנם אני הורה רק ימים ספורים אבל עלו בי כל כך הרבה תהיות של איך זה יכול להיות.

איך זה יכול להיות שכל פעם שאתה מאכיל את הגוזל (זה או אחר) בבקבוק, ושתי ידיך תפוסות – דווקא עכשיו מגרד באף…. ?!?!
איך זה יכול להיות שדווקא כשאתה פותח את החיתול, בא להם להשתין (בן או בת) – ואל תמכרו לי את הלוקש שקר להם….
איך זה יכול להיות שבקופסאות תחליפי החלב יש רק כפית מזורגגת אחת שמאפשרת להכין בקבוק של 60 מ"ל ?!? ואם אני צריך 80 אז אני אכין 120 ואזרוק 40, או אולי בגלל שזה לכנופיה אז אכין 240 ואחלק ב-3 ? אני חושב שצריך לעשות פה סדר בדיוק כמו שעשו בסלולר – חיוב לפי שניה – ככה הכנה לפי 10 מ"ל… תנו כפית של 10 וכפית של 60 ואל תפשטו את עורי בקופה של חנות הפארם הקרובה לביתי !!!
איך זה יכול להיות שדווקא הצעצועים של הגוזלים עובדים על הסוללות הכי מוזרות שיש ??? לא שמעו על סוללת אצבע (AA) שם במפעל ? ולמה לעזאזל לאבטח כל דבר בבורג ? תאמינו לי שאם לכוון את האצבע לבקבוק עם לא מצליחים, בטח שלפתוח את כיסוי הסוללה הם לא יצליחו.
איך זה יכול להיות שיש חיתולי טטרה ברוחב חצי מהרגיל ??? מה הרעיון ? זה דיי מעצבן לדעתי – בלי סיבה!
איך זה יכול להיות שהקקי שלהם מתייבש לרמות מטורפות כאלה בחיתול בטווח של 3 שעות ככה שצריך לחץ מים גבוה כדי להוריד ? אני מוצא את עצמי מגרד עם צמר גפן ומים כמו מפגר גוש קקה קטן וסרבן מרגל זו או אחרת.

"בין העונים נכונה יוגרל פותר שלא ענה נכונה…." (סיפורי פוגי).