צילום סטודיו

את ייצר התיעוד קיבלתי כנראה מסבא יוסק’ה, עוד מימי הקרנת “סרטי גולן” במקרן 8 מ”מ, שתיעדו לא מעט רגעים בהיסטוריה המשפחתית.
כל הקרנה העלתה מחדש את ההתרגשות לראות את סבתא גולדשטיין מזיזה את העץ מאחורי סבא גולדשטיין, בכדי להמחיש שמדובר בסרט נע ולא תמונת סטילס.

מאז שנולדה השלישיה, הנצחתי אותם באלפי תמונות, אם לא עשרות אלפי.
זה תמיד כיף להסתכל אחורה, להיזכר מה היה רק לפני שנה, איך הם עשו צעדים ראשונים, חיוכים ופרצופים, זה כיף להביט אחורה.

לרגל חגיגות השנתיים (ממש מאורע…) החלטנו שיהיה נחמד להנציח את כולנו, שנוכל להגיד, ככה היינו, ככה נראנו כשהייתם בני שנתיים (פחות שבוע, אבל מי סופר).
אז חיפשנו בגוגל ומצאנו (הראשון בערך שעלה), ראינו את האלבומים ואמרנו יאללה, נלך על זה, מה כבר יכול להיות ?

קבענו יום ושעה, ונסענו.
חמישי אחה”צ, לצאת עם שלושתם לרחוב בעיר הגדולה עוד לא ממש יצא לנו. מפחיד…
מורכב לקחת שלושה זאטוטים פלוס ציוד, גם למרחק של 250 מטר.
וכשהגענו לסטודיו, וערכנו הכרות קצרה עם הצלם, נקלענו לאתגר חדש…
הסטודיו במרתף, והירידה אליו, במדרגות מתכת גבוהות, כאלה שלא היו מביישות אף בונקר צבאי.
אני חייב לציין שהכנופיה צלחה את המשימה בגבורה, תוך החזקת יד אחת של אחד מאיתנו, האמת שאני פחדת להיות זה שעף בעוד יורד אחורנית לבונקר אך בסופו של דבר, הגענו למטה.
לכל מי שלא היה בסטודיו צילום בחייו ( כן כן, אני תופס תחת עליכן עכשיו…), מדובר בחדר יחסית גדול, שמחולק ל-2.
בצידו האחד בריסטול ענק שנפרס מהקיר אל הריצפה בצבע שחור – להלן הרקע השחור, ובצידו השני, אותו הדבר רק בצבע לבן.
לפחות זו היתה ברירת המחדל כשאנחנו נכנסנו לבונקר.
הנחנו את הפקלאות והתחלנו להתמקם על השרפרפים שהיו פרוסים על הרקע השחור.
תתכנון היה שניפצח בסידרה של תמונות משפחתיות מלאות ולאט לאט נתחיל לזלוג לכל מיני הרכבים.
התמונות הראשונות באמת היו בסדר, אמנם לשובבים היה קשה לשבור את הקרח עם הצלם, אבל חלקם נכנעו לדיגדוגים קלים שנקלטו אף הם בעדשת המצלמה.
אחרי החימום המשפחתי ניסינו לגרום לכנופיה להתקבץ למספר תמונות משותפות, אם לא בשלישיה, לפחות בזוגות.

רק תמונה אחת יצאה, וגם היא במקרה תוך כדי תנועה של שני הגברברים על האופניים שלהם – אחת!

שאר הזמן ניסינו בשלל תכסיסים לנסות ולגרום להם להיות ביחד לחמש שניות על אותו רקע,
אך לשווא.
לא עזרו המלפפונים, הדיסקים, ושאר האביזרים. עד שאחד הסכים לשבת או לעמוד דום, האחרים עפו ל-1000 כיוונים שונים.
איתי מצטלם, אלון על המחשב, נוגה בדלת יציאת חרום.
נוגה מצטלמת, אלון מושך את התפאורה בצד השני של החדר, ואיתי מטפס במדרגות.
ככה העברנו את מרבית זמננו, הצלם צילם, ואנחנו מיזערנו נזקים, כמו תמיד.
בסופו של דבר, כאקט סיום, תפסנו בכל פעם ילד אחר והצטלמנו איתו, כך שהצלחנו ליצור קולאז מסויים.

אפשר לסכם את החוויה ככיפית בסופו של דבר – יצאו אחלה תמונות

 


2 תגובות בנושא “צילום סטודיו”

כתיבת תגובה